פודקאסט המחאה הלבנוני:
ללא גינונים, ללא מסכות וללא מגבלות

באוקטובר 2019, בעקבות החרפה ניכרת במצב הכלכלי והחמרה מתמשכת בתנאי המחייה של האזרחים, פרצה בלבנון מחאת ענק שחצתה עדות ודתות. המחאה, שעודנה נמשכת, חרתה על דגלה את הדחת החבורה הפוליטית השלטת בלבנון זה כארבעה עשורים, ואת המאבק בעדתיות שחבורה זו מקפידה לקבע. מבין מגוון דפוסי המחאה היצירתיים והלא-אלימים המאפיינים את המחאה, בולט פורמט הפודקאסט העצמאי. מאמר זה מתמקד בפודקאסט אחד הנושא את השם סרדה לאחר ארוחת הערב (סרדה בעד אל-עשא, سردة بعد العشاء).[1]

​

ניתן לראות במחאת אוקטובר 2019 את שיאו של תהליך שהחל עוד בראשית העשור עם מחאת 2011, ונמשך עם מחאת האשפה של 2015–2016. מחאת 2011 התעוררה כחלק מרוח התקופה המהפכנית של "האביב הערבי" שהחל בתוניסיה, סחף את מצרים ואת לוב, והתפשט עד מהרה גם לסוריה, תימן ובחריין; בלבנון הסתכמו המחאות בכמה אלפי מפגינים בודדים, ללא התארגנות משמעותית, ודעכו תוך זמן קצר. מחאת האשפה פרצה בקיץ 2015 בשל הצטברות טונות רבות של אשפה ברחובות ביירות עקב אוזלת יד מתמשכת מצד השלטונות, ובה נקשר הסירחון ברחובות לפוליטיקאים באמצעות הסיסמה "אתם מסריחים" (טלעת ריחתכם, طلعت ريحتكم).[2] בשלוש המחאות הללו הודגשה האחדות הלאומית, והן סימנו את השיטה הפוליטית העדתית הנהוגה במדינה כשורש הרע.[3]

​

במחאת 2019, בניגוד למחאות הקודמות, בחרו המוחים לכנות עצמם "מהפכנים" (ת'ואר, ثوار) ואת מחאתם "מהפכה" (ת'ורה, ثورة). הבחירה בטרמינולוגיה זו הקנתה להם מעמד של לוחמים למען צדק חברתי ופוליטי הפועלים לתיקון העוול השורר במדינה.[4] "מהפכנותם" התבטאה במסה האדירה והמגוונת של מפגינים ששטפה את הרחובות והכיכרות: נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, מן הצפון והדרום, ממזרח וממערב, בני העדות והדתות כולן. הסיסמה שהובילה את המחאה ואיגדה את המוחים הייתה "כולם זה אומר כולם!" (כלן יעני כלן, كلن يعني كلن), שהדגישה כי המחאה איננה מכוונת נגד מפלגה או דמות בכירה אחת מסוימת, אלא נגד כל המנהיגים העדתיים (זעמא, زعماء) שמחזיקים בשלטון כבר עשורים, והגיע זמנם "ללכת הביתה" כחלק משינוי יסודי של השיטה הפוליטית.

​

בניגוד לטרמינולוגיה המהפכנית, לעדתיות (טאיפיה, طائفية) בלבנון נלווית קונוטציה שלילית עקב הסכסוכים הרבים שהיא עוררה.[5] עוד בתקופה העת'מאנית ובימי המנדט הצרפתי היה המפתח העדתי לגורם המארגן המשמעותי ביותר בחיי היום-יום במרחב הלבנוני, ולפיכך גם נשזר כחוט השני באמנה הלאומית שנתקבלה ב-1943 וסללה את הדרך להתנהלות המדינה עם קבלת עצמאותה.[6] מאז נוכחת תופעת העדתיות הפלגנית בכל סוגיה הנוגעת ליחסי מדינה-חברה, והיא מקשה על גיבוש סולידריות, לכידות חברתית ותודעה לאומית-אזרחית אחידה. חשובה במיוחד השפעת העדתיות על התקשורת.

​

התקשורת בלבנון נשלטת בידי תריסר משפחות, שרובן ככולן מעורבות באופן ישיר בפוליטיקה המקומית. נשיאים, ראשי ממשלה וחברי פרלמנט בעבר ובהווה מחזיקים בכלֵי תקשורת כִּכְלֵי שרת בידם.[7] הואיל והאליטה הפוליטית פועלת לשמר את החלוקה העדתית, צריכת התקשורת מושפעת גם היא מהעדה שאליה משתייך האדם. כך לדוגמה, מוסלמי סוני יבחר לצרוך כלי תקשורת מסוים, ונוצרייה מארונית תבחר בכלי תקשורת אחר.[8] נוסף על כך, עד מחאת 2019 רוב הציבור הודר מן הזירה התקשורתית. למותר לציין שבעלי השליטה בתקשורת גם שולטים בנרטיב ההגמוני, ומכאן שהציבור הלבנוני לכוד ב"תיבת תהודה" (Echo chamber) עדתית אשר אטומה לכל נרטיב נגדי.

​

בעקבות המחאה קמו כלי תקשורת אנטי-ממסדיים עצמאיים, אשר חותרים ללא לאות לחשוף את ערוות האליטה השלטת, לעודד מעורבות אזרחית בתהליכים הדמוקרטיים ולגבש נרטיב-שכנגד (Counter-narrative) לנרטיב ההגמוני. עם אלו נמנים אתרי חדשות, תוכניות בהפקה ביתית, בלוגים ופודקאסטים. מעין ג'אבר, מנחה הפודקאסט סרדה שבו אתמקד, הבהיר בריאיון כי נקעה נפשו מן התוכן המעושה המשודר בתקשורת המסורתית, שבה "כל שיחה בין אנשים נראית כמהדורת חדשות [...] מדברים [רק] בשפה גבוהה". כך עלה הרעיון לייצר תוכן שאנשים יוכלו להזדהות איתו.[9]

​

הפודקאסט הוא חלק בלתי נפרד מן המרחב הווירטואלי, שהוא במהותו מרחב סִפִּי (לימינלי) המחבר בין הפרטי-הביתי לציבורי-הגלובלי.[10] חוקר התקשורת לוקאש שוויונטק Swiatek)) הציע לראות בפודקאסט תָּוֶוךְ אינטימי המגשר על פערי ידע, מרחק ומעמד סוציו-אקונומי. ייחודו של הפודקאסט הוא בעצם היותו אינטימי ואישי, בזכות העובדה שרוב ההאזנה לו נעשית דרך אוזניות – "אנחנו פשוטו כמשמעו לוחשים באוזני אנשים".[11] זאת ועוד, פורמט הפודקאסט מקל על האדם להתמקד במהות הדברים ללא הסחות דעת של מראה הדובר/ת,[12] ובניגוד לרדיו, הוא זמין על פי דרישה (On-demand) בכל עת. כמו כן, ההאזנה לאותו הקול במשך שעות ארוכות יוצרת תחושת היכרות וקרבה, כאילו קיים קשר אישי ואף חברי בין המאזינ/ה לבין המנחה.[13]

​

ג'אבר (31), מוסלמי שיעי שבילה את נעוריו בדובאי בשל עבודתו של אביו, ומידיא עאזורי (49), נוצרייה מארונית שמשפחתה היגרה לצרפת בשנות השבעים עקב מלחמת האזרחים והיא גדלה על ברכי הגעגוע ללבנון, הכירו במחאות הרחוב של 2019. החיבור ביניהם, שמבטא כשלעצמו קריאת תיגר על תופעת העדתיות, הוליד את סרדה – פודקאסט שמוקלט ומצולם בביתה של מידיא בלב ביירות. כל פרק אורך בין שעה לשעתיים וכולל שיחה עמוקה וכנה, ללא מגבלות שיח וללא שינויי עריכה. הפודקאסט משמש במה לקולות מגוונים בחברה הלבנונית ודן בנושאים הרגישים ביותר בה, בייחוד אלו שלא מקבלים במה בתקשורת המסורתית.

​

מרבית האורחים הראשונים בפודקאסט היו פעילי תנועת המחאה מעדות שונות ומרקע שונה, והם שפכו אור על מורכבות המצב בלבנון ודנו בדרכים להשפיע עליו לפי תפיסתם. כך למשל, בפרק 5 התארח הפעיל החברתי והעיתונאי העצמאי ג'ינו רעידי, ובו נדונה הצנזורה שמטילים השלטונות על פרסומים ברשתות החברתיות, וחשיבות ההבחנה בין פייק ניוז (Fake news) לבין דיווחים מהימנים.[14] בפרק 6 התארח הפעיל החברתי ועורך הדין חסין אל-עשי, ובו נדונו זכויות האזרח בלבנון והתלות המוחלטת והמתמיהה של הרשות השופטת ברשות המבצעת. אל-עשי תיאר כי היעדר העצמאות של מערכת המשפט כה חמור, עד כי ישנם תיעודים של פוליטיקאים חסרי בושה המתקשרים לשופטים בשידור חי בטלוויזיה ומבקשים מהם לטפל בנושא מסוים שנוגע להם.[15] אם כן, סרדה הוא פודקאסט שנולד במסגרת המחאה, תומך בה ומקדם שיח גלוי ופתוח על כל מה שיפה ומכוער במציאות הלבנונית. מידיא ומעין אף לקחו חלק בהקמתה של תנועת המחאה הבולטת "מנתשרין" (منتشرين), ונוסף על כך קיימו שיחות עם צעירים להעלאת מודעות פוליטית, לצמצום תופעת "בריחת המוחות" המכה בלבנון ולקידום לקיחת אחריות ופעולה אקטיבית.[16]